אוגוסט 12, 2020
נכתב ע"י ענבל
6 תגובות
כבר כמה ימים מתעוררת עם השיר "I'm coming home" וכל פעם אני בודקת איך זה מרגיש לי. רב הפעמים אני מרגישה התרגשות שיוצאת מהבטן והלב. גם Fix you של קולדפליי חזק אצלי בראש. רגע החזרה מתחיל להתקדם בצעדי פיל (לקשמי הפילה מאמפי) וכנראה זה מה שאנחנו צריכים. כדי לרכך את הנחיתה לפני ההגעה לארץ החלטנו לעבור דרך פארוס-יוון. דאגנו שישלחו לנו את הדרכונים האירופאים לבנגקוק (שנשארו בבית כי לא חשבנו שיהיה בהם צורך במהלך הטיול) מה שיאפשר לנו לעבור ליוון עם דרכון אירופאי. ממדינה ירוקה אחת למדינה ירוקה אחרת.
בידיים רועדות הזמנו טיסה מתאילנד עם אטיהד איירוייז (Etihad Airways) דרך אבו דאבי. עשינו בירורים לפני זה ובדקנו שגם תיירים עם דרכון ישראלי (ג'קי) יכולים לעשות קונקשן בדובאי. הכרטיס היה זול משמעותית מאשר לטוס דרך אירופה וכמובן שעות הטיסה התקצרו כי לא צריך לטוס לאירופה ואז לחזור חצי דרך חזרה לאתונה. לי ולילדים יש דרכון אירופאי מה שהקל על כל הלחץ, חששנו היה על ג'קי ולכן הוא לא הפסיק להתקשר לחברות תעופה, לשגרירות ולכל מי שענה ושאל לגבי דרכון ישראלי. המעבר דרך אבו דאבי היה מסקרן למרות שלא נרשמו שום אירועים מיוחדים ואפילו אף אחד לא בדק לנו את הדרכונים. ברגע שאתה בטרנזית, אתה לא יוצא מהשדה, לא עובר ביקורת דרכונים והכל מאוד חלק ורגוע. חברת תעופה מעולה עם אוכל טעים, מושבים נוחים (יותר מחצי מטוס היה ריק) ומטוסים מתקדמים. אחת הטיסות הטובות שלנו.
אבו דאבי מלמעלה נראת כמו סט צילום במדבר של מלחמת הכוכבים. הכל צהוב ומלא אבק.
קונקשן 6 שעות באבו דאבי עברו בכיף והנה, הגענו לאתונה.
מסתבר שכבר לא כולנו יכולים להכנס למונית אחת עם כל 12 התיקים, מוצ'ילות והמזוודות שלנו. פה נכנסים עד 4 אנשים בנוסף לנהג (מוזר ממש:-) וגם נוסעים פה בצד ימין שזה בכלל הזוי :-)). את המזוודות לא קושרים על הגג וגם לא ממש מאשרים לכולם להידחס "ברווחה" במושב האחורי. אז צריכים שתי מוניות. ביוון מונית לא עולה 20 ש"ח, מפה לשם 100 יורו על הנחיתה רק להגיע לנמל בפיראוס. שם תיכננו לעלות על המעבורת של אחה"צ לפארוס ולהגיע לאורנה (אחותי הגדולה שגרה שם).
מסתבר (שוב) שתוכניות לחוד ומציאות לחוד. בעקבות הקורונה המעבורות מגבילות את מספר הנוסעים לחצי. הגענו לפיראוס ואין מקום על המעבורת לפארוס. לא היום וגם לא מחר וגם לא מחרותיים....
מסתבר (שוב) שתוכניות לחוד ומציאות לחוד. בעקבות הקורונה המעבורות מגבילות את מספר הנוסעים לחצי. הגענו לפיראוס ואין מקום על המעבורת לפארוס. לא היום וגם לא מחר וגם לא מחרותיים....
זהו, פה נשברתי כבר. עייפה אחרי כמה ימים בדרכים, כמעט 48 שעות ללא שינה, שהרגישו נצח נצחים, שהייה ארוכה בשדות תעופה, טיסות, הרגשתי שהמסיכה היא כבר חלק בלתי נפרד מהפנים שלי, הרגשתי מותשת. אורנה כבר מחכה לנו ואני רוצה מקלחת ולישון במיטה, בלי מסיכה.
הבחור במשרד כרטיסים של המעבורות הציע לנו עוד אפשרות, ואמר שזו האפשרות הסבירה היחידה שיש לנו, לעלות על מעבורת לילה לסנטוריני, עם אפשרות לישון במעבורת על מיטות, להגיע בבוקר לסנטוריני ומשם אחה"צ לתפוס מעבורת לפארוס. האפשרות הזו לבדה נשמעת טובה מאוד, גם לישון וגם לטייל קצת בסנטוריני. אבל לנו, זה הרגיש כמו המשך מעבר שלא נגמר לעולם. זה או האפשרות הזו או להישאר בפיראוס 3 ימים ולחפש את עצמנו. תודה, כבר מצאתי את עצמי. אחרי שעד הרגע האחרון ניסינו את מזלנו בלתפוס מקום על המעבורת לפארוס, עם דמעות בעיניים וגם התמוטטות קלה (חייבים לפרוק מתח קצת) החלטנו ללכת על זה. קיי סרה סרה, וואט אבר וויל בי, וויל בי.
שוב הרגשנו בקונקשיין, מחכים עד הערב ליציאת המעבורת (מותשים בעיקר) בינתיים מעבירים את הזמן בבדיקת הג'ירוס והסלט היווני, בצפייה בלפטופ שמונח על מזוודה על המזח, של כמה פרקים ברצף .
עולים על המעבורת, אני בלחץ כי גם בכניסה ליוון לא ממש בדקו לנו חום, או שום דבר. רק הסתכלו על התעודת נישואים של ג'קי שהוא באמת נשוי לאזרחית אירופאית. והכניסו אותנו. שום בדיקות חום, שום מסיכות.. נלחצתי שגם במעבורת כנראה מחפפים, ומי יודע מה נחטוף שם בהפלגה.
תכלס מעבורת נקייה (יחסית) עם מיטות עם מצעים נקיים, וגם אם לא, את כל המצעים שלנו השארנו אי שם בקראבי, מה שיוצא אני מרוצה ובעיקר מקווה לטוב, כי גם אם היו על המיטות מיקרובים וג'וקים זה לא ממש היה משנה. נרדמנו תוך 30 שניות אחרי מקלחת זריזה ובבוקר הגענו לסנטוריני.
שכרנו רכב (עם גג שנפתח) זרקנו את התיקים בסוכנות רכב ויצאנו לתור את האי. איזה כיף. גם קצת מוזר לחזור לסוע בצד ימין. איזה מזל שהיינו צריכים לעצור בסנטוריני. איזה כיף שישנו (יחסית) בלילה. קמנו עם אנרגיות מחודשות והמון מצב רוח טוב. הבנו כמה העייפות יכולה להשפיע על שיקול דעת ומצב רוח. אני מקווה שנלמד מזה לעתיד ופעם הבאה נדע יותר להפריד בין תיסכול שנובע מעייפות לבין בעיות אמיתיות :-). עוד הוכחה לזה שהכל לטובה. תודה לייקום שהעביר אותנו במקום הקסום.
עצירה ראשונה, עצרנו במאפיה לספאנקופיטה (בורקס תרד וגבינה יווני), סלט יווני מפנק ועוד כל מיני מאפים. אושר. הסתובבנו באויה (Oia) הריקה מתיירים, תענוג שזוכים בו פעם בחיים בימי מגיפה, ואפילו הילדים התפעלו מהנוף. לא להאמין שאחרי כל הנופים שראו עדיין יכולים להתרשם ולהתפעל ממקומות חדשים, ממליון גוונים של כחול וטורקיז בים, משמיים נטולי עננים, מתרבויות וממאכלים. סיכמנו בארוחת צהרים של דגים, סלט יווני ואוקטופוס (המאכל האהוב עלי) ועולים על ההפלגה לפארוס. עוד 3 שעות ניפגש עם אורנה. מלאי התרגשות לקראת המפגש.
הגענו לפארוס אחרי מעבר כולל של 54 שעות, 2 טיסות, מעבורת וזמן המתנה כולל של 23 שעות!
המפגש עם אורנה היה מרגש ביותר. משם ישר למסעדה של מירי בת דודה שלי (Εξαίσιον - Exesion) שנמצאת בכיכר ליד המעבורות. בכלל הילדים ממש רצו להגיע למירי למסעדה, ובצדק. איזה אוכל. איזה פינוק. איזה בת דודה מדהימה (תכלס כל הבנות דודות שלי/ המירוניות מדהימות). ממליצה לכולם בת דודה כמו מירי. חוץ מזה שיש לה מסעדה עם האוכל הכי טעים שיש בעולם, ג'ירוס ממכר, סופלאקי, קבבים וסלטים ברמה גבוהה ופלאפל (שלוקח ברוורס את מה שהכרתי עד היום) יש לה לב ענק, ויכולת פינוק מרשימה.
שכרנו רכב (עם גג שנפתח) זרקנו את התיקים בסוכנות רכב ויצאנו לתור את האי. איזה כיף. גם קצת מוזר לחזור לסוע בצד ימין. איזה מזל שהיינו צריכים לעצור בסנטוריני. איזה כיף שישנו (יחסית) בלילה. קמנו עם אנרגיות מחודשות והמון מצב רוח טוב. הבנו כמה העייפות יכולה להשפיע על שיקול דעת ומצב רוח. אני מקווה שנלמד מזה לעתיד ופעם הבאה נדע יותר להפריד בין תיסכול שנובע מעייפות לבין בעיות אמיתיות :-). עוד הוכחה לזה שהכל לטובה. תודה לייקום שהעביר אותנו במקום הקסום.
עצירה ראשונה, עצרנו במאפיה לספאנקופיטה (בורקס תרד וגבינה יווני), סלט יווני מפנק ועוד כל מיני מאפים. אושר. הסתובבנו באויה (Oia) הריקה מתיירים, תענוג שזוכים בו פעם בחיים בימי מגיפה, ואפילו הילדים התפעלו מהנוף. לא להאמין שאחרי כל הנופים שראו עדיין יכולים להתרשם ולהתפעל ממקומות חדשים, ממליון גוונים של כחול וטורקיז בים, משמיים נטולי עננים, מתרבויות וממאכלים. סיכמנו בארוחת צהרים של דגים, סלט יווני ואוקטופוס (המאכל האהוב עלי) ועולים על ההפלגה לפארוס. עוד 3 שעות ניפגש עם אורנה. מלאי התרגשות לקראת המפגש.
הגענו לפארוס אחרי מעבר כולל של 54 שעות, 2 טיסות, מעבורת וזמן המתנה כולל של 23 שעות!
המפגש עם אורנה היה מרגש ביותר. משם ישר למסעדה של מירי בת דודה שלי (Εξαίσιον - Exesion) שנמצאת בכיכר ליד המעבורות. בכלל הילדים ממש רצו להגיע למירי למסעדה, ובצדק. איזה אוכל. איזה פינוק. איזה בת דודה מדהימה (תכלס כל הבנות דודות שלי/ המירוניות מדהימות). ממליצה לכולם בת דודה כמו מירי. חוץ מזה שיש לה מסעדה עם האוכל הכי טעים שיש בעולם, ג'ירוס ממכר, סופלאקי, קבבים וסלטים ברמה גבוהה ופלאפל (שלוקח ברוורס את מה שהכרתי עד היום) יש לה לב ענק, ויכולת פינוק מרשימה.
אוכל יווני טעים במיטבו+מירי+אורנה (בריבוע) = הילדים עפו. גם על האוכל:-)
בפארוס הימים עוברים בכיף. מפה לשם עברו כמעט שלושה שבועות פה. הימים עפים. הרגשת חופש אולטימטיבי.
שמתי לב שאני בחופשה, אז המיינד במקום אחר. אין תובנות או חפירות, או מחשבות שעפות. בעיקר עסוקה בשיחרור. או שאולי זה בגלל שחפרתי כל כך עמוק כבר שנה שלמה וכבר כל התובנות והמחשבות מוצו? בקיצור, הוצאתי את התובנות לחופשה. יש הבדל בין החופש שהינו בו בשנה האחרונה, לחופשה שאנחנו עכשיו בפארוס. תכלס יצאנו לחופשה מהחופש או שאנחנו בכלל בחופש על סטרואידים ואז זה יוצא חופשה.
הים נמצא במרחק 5 דקות הליכה מהבית של אורנה באליקי (כפר דייגים קטן ומדליק בדרום האי). בית קיקלדי שבנוי בצורה מסורתית עם קירות בעובי חצי מטר, קשת אבנים במטבח, חלונות כחולים ופרגולה עם בוגונביליה, עץ זית בחצר וכל מיני צמחים ופרחים, עם אח אבנים וגם עם זה שאסור לזרוק נייר לשירותים. הבית מעוצב כבית חופש (למרות שאורנה גרה בו רב השנה) ומכניס אותנו לאוירת חופשה. ככה זה שמהמרפסת בקומה השניה רואים את הים, והרוח מלטפת את הפנים. וכל הבית מפנק מפנק מפנק. זה קטע מאפיין של האי פה. לפנק, לחייך, לתת מכל הלב, להיות רגוע ולפנק עוד קצת.
ואם נתייחס לים, עלק ים, זה בריכה. עם מים קפואים ושקופים, שמחליפים צבעים בין טורקיז תכלת וכחול, בלי יותר מידי חוף, עם אבנים מנצנצות (כי הן בכלל שייש לבן) ובעיקר בלי גלים. בלי גלים בכלל, חוץ משעה קבועה ביום שאז פתאום מתחילים גלים שטוחים שמגיעים לחוף. אז בפעם הראשונה שזה שטף לנו את הפריאו הילדים בנו חומה גבוה. הם כל הזמן תיחזקו את היסודות ודאגו שתגן על הפראו. המון אנרגיה יצאה שם על תחזוקת החומה. ההגנה. "הגלים" (עלק גלים) איימו ממש למוטט את החומה, והם בשיתופי פעולה עילאיים, ומיגון עם אבנים, הצליחו לעמוד בזה.
ביום אחר, כאשר הגלים החלו להופיע בדיוק באותה שעה, הילדים ניסו טכניקה חדשה. טכניקה של מעגלי תעלות מגבות אחת את השניה. התעלות איפשרו למים להיכנס לתעלה, לתעל את "עוצמת" הגל לסיבוב בתעלה ואיפשרו למים להכנס ולצאת. כ"כ מעט אנרגיה הושקעה בזה (יחסית לפעם הראשונה), המים לא סגרו או יצאו מהתעלות אף לא פעם אחת.
זה היה (עוד) שיעור בלתת לדברים לזרום, לא לנסות לשלוט בהם או להילחם בהם, אלה פשוט לאפשר להם להיות הם. כמו שהם. לתעל את האנרגיה במקומות הנכונים.
כמה אני אוהבת את השיעורים שהילדים מראים לי בחיים.
אבל תכלס, יש משהו שחייב להיאמר. לילדים נמאס כבר מ-ים וחופים. לכו תבינו. אחרי 8 חודשים על חופים אקזוטים, מים סוערים, מים שקטים, מים שקופים, עם מים, בלי מים ושפל רציני שמוציא את כל חיות הים, גלים גדולים, גלים קטנים, גלישות גלים, בריכות שחיה, בריכות קפיצה וציפה במים קרים. הם מיצו. כל כך מיצו שהמחשבה על הבידוד הקרב ובא קוסמת להם יותר מתמיד.
ובאי אין יותר מידי מה לעשות חוץ מלאכול, ללכת לים, לטייל, לצייר ראנגולים על דפים ועל אבנים, ולאכול.
ובאי אין יותר מידי מה לעשות חוץ מלאכול, ללכת לים, לטייל, לצייר ראנגולים על דפים ועל אבנים, ולאכול.
אז אנחנו מגוונים להם עם טיולים באי ובנסיעות לפארקיה למירי (שמצידם זו האטרקציה הכי שווה).
יום אחד עשינו טיול מסביב לאי. התחלנו מטיול בפארקיה, משם נסענו ל-לפקס (Lefkes) שהוא כפר ציורי שנמצא בפנים האי על איזה הר ושווה להעביר שם שעה בשיטוט ברחובות הקטנים של הכפר. משם המשכנו לנאוסה (Naoussa) שזה היישוב המפורסם ביותר באי ולידו יש חוף סלעים מהמם.
הנופים פה באי ממש שונים מהנופים של קופנגן. מהצבעוניות של תאילנד, הג'ונגלים והשמיים מלאי העננים, לאיי יוון הלבנים, שמיים נקיים מעננים והמון גפנים וזיתים. הכל קסום וממלא אותנו בהתפעלות כל פעם מחדש. אוכלים סרדינים בגריל, סלט יווני וג'ירוס כל יום, מקסימום כל יום וחצי. השכנים המופלאים של אורנה מעמיסים עליה מתוצרת חצרם עם עגבניות בומבה, תאנים מושלמות, מלונים מתוקים, ריבות תוצרת בית, אבטיחים וחורטה (ירק סטייל תרד). לפנק לפנק לפנק. האויר פה יבש וחם. השמש נותנת עבודה כל היום עד תשע בערב בערך. היא לא צוחקת לרגע. אבל יש בונוס של רוחות נעימות. בקיצור, מאוהבים. הילדים עפים על הזמן איכות עם אורנה ואפילו מנהלים שיחות עם השכן שלה (שלמד באוקספורד) באנגלית על הארי פוטר. מי היה מאמין שלפני שנה שהתחלנו את הטיול הם ידעו 2 מילים. ועכשיו הם שרים שירים שלמים (עם מילים אמיתיות), רואים סדרות בלי תרגום, מדברים על כישופים וקסמים וגם על דעותיהם באנגלית יפה (יחסית לגילם וזה שזו שפה שניה).
יום אחד עשינו טיול מסביב לאי. התחלנו מטיול בפארקיה, משם נסענו ל-לפקס (Lefkes) שהוא כפר ציורי שנמצא בפנים האי על איזה הר ושווה להעביר שם שעה בשיטוט ברחובות הקטנים של הכפר. משם המשכנו לנאוסה (Naoussa) שזה היישוב המפורסם ביותר באי ולידו יש חוף סלעים מהמם.
הנופים פה באי ממש שונים מהנופים של קופנגן. מהצבעוניות של תאילנד, הג'ונגלים והשמיים מלאי העננים, לאיי יוון הלבנים, שמיים נקיים מעננים והמון גפנים וזיתים. הכל קסום וממלא אותנו בהתפעלות כל פעם מחדש. אוכלים סרדינים בגריל, סלט יווני וג'ירוס כל יום, מקסימום כל יום וחצי. השכנים המופלאים של אורנה מעמיסים עליה מתוצרת חצרם עם עגבניות בומבה, תאנים מושלמות, מלונים מתוקים, ריבות תוצרת בית, אבטיחים וחורטה (ירק סטייל תרד). לפנק לפנק לפנק. האויר פה יבש וחם. השמש נותנת עבודה כל היום עד תשע בערב בערך. היא לא צוחקת לרגע. אבל יש בונוס של רוחות נעימות. בקיצור, מאוהבים. הילדים עפים על הזמן איכות עם אורנה ואפילו מנהלים שיחות עם השכן שלה (שלמד באוקספורד) באנגלית על הארי פוטר. מי היה מאמין שלפני שנה שהתחלנו את הטיול הם ידעו 2 מילים. ועכשיו הם שרים שירים שלמים (עם מילים אמיתיות), רואים סדרות בלי תרגום, מדברים על כישופים וקסמים וגם על דעותיהם באנגלית יפה (יחסית לגילם וזה שזו שפה שניה).
לחגיגות הכמעט שנה (יומיים לפני חגיגות השנה) יצאנו ליום שיט ביאכטה ענקית (30-40 אנשים) עם ארוחת בוקר, צהרים של סופלאקי וסלטים יוונים וכל מיני דברים טובים, פירות, בירות, עוגיות והמון קפיצות למים שקופים בכל מיני גוונים. אחלה דרך לחגוג את יום השנה לטיול. שנה מטיילים! איך הזמן עף לנו. מרגישים כאילו יצאנו אתמול. מרגישים הכי חופש שיש בעולם.
מתחילים להתכוונן לחזרה לארץ. מוזר, כבר מינואר אנחנו מטיילים בצל קורונה. בשום שלב לא נרשמה היסטריה. תמיד ידענו מראש מה המדיניות של כל מדינה. לא היו הפתעות ותמיד היה מתווה ידוע שלא השתנה. בטחנו בהחלטות של השלטונות. הכל היה ברור ובעיקר רגוע. חוץ מהפיליפינים שכל שניה הנשיא או ראש הממשלה שלהם היה נואם ברדיו ומלחיץ את כולם. הביא בעיקר לכאוס, בזיזת חנויות וגירוש תיירים. אז משם ברחנו לתאילנד. (סיפור הבריחה והחוסר וודאות בפוסט הקודם).
משום מה החזרה לארץ מלווה בהמון חששות ואי וודאות. מטבע הדברים לחזור אחרי שנה זה קשוח ומאתגר. גם לחזור אחרי שבוע חופש זה לפעמים קשה. אז אחרי שנה כ"כ הזויה זה בכלל מעניין. לפני שבועיים דיברו על בידוד של 5 ימים למגיעים ממדינה ירוקה. מסתבר שרק דיברו. לא באמת יכולים לסמוך על מילה של הממשלה לגבי בידוד ממדינה ירוקה או לא (אולי הם מתכוונים לבידוד הגנתי לנו) התחושה היא החוסר וודאות בארץ במלא הדרו. כל מי שאנחנו אומרים לו שחוזרים (כולל ההורים) שואל אם אנחנו בטוחים, או למה לנו?
שאלה מצויינת שדורשת מאיתנו לחשוב באמת. למה? כי יש הרבה דברים שמחכים לנו בארץ. המשפחה, החברים, מיקו החתול (בן 19) שחיכה ממש יפה, וגם התחלות חדשות ומרגשות והמון הזדמנויות.
חזרנו לארץ ביום שישי 7 לאוגוסט לפנות בוקר. עשינו טאצ' דאון אחרי שנה (ושבוע) שמרגישה כמו 10 דקות וגם כמו חיים שלמים. יום לפני ותוך כדי הטיסה אני וג'קי כל הזמן בדקנו אחד את השני אם יש איזו תחושה אחרת בגוף, אם קיימת התרגשות. כלום. גם ביום האחרון של הטיול כל הזמן ניסינו להבין מה התחושה על "החזרה לארץ". כלום. כמו נסיעה ליעד הבא בטיול. אמנם יעד פחות אקזוטי אבל יעד שנעשה בו נסטינג ארוך כנראה :-).
היתה לנו שנה משובחת בזכות הילדים, המשפחה, הצמיחה, השיחרור והמון בעיקר בזכות האנשים שהכרנו ונכנסו לנו ללב.
נכנסנו לבידוד בבית מלא ארגזים. שנכנסתי הביתה (ב3 לפנות בוקר) הרגשתי בדיוק כמו שנחתנו בנפאל. תחושה שהגעתי למקום הלא נכון. אחכ התחושה התחלפה לתחושה שהיתה לנו שהגענו לדירת airbnb מאוד לא מוצלחת ולא נקייה ושאני רוצה לעבור דירה בהקדם. אחרי העברת קטורת, החלפת סוללה בשעון שעמד תקוע כנראה תקופה, ואחרי שהילדים התעוררו, האנרגיות התרוממו. באמת הבית הוא איפה שהלב נמצא. או כמו שג'קי אומר 𝗛𝗼𝗺𝗲 𝗶𝘀 𝘄𝗵𝗲𝗿𝗲 𝘆𝗼𝘂 𝘄𝗮𝗻𝘁 𝗶𝘁 𝘁𝗼 𝗯𝗲.
בנתיים היום ה-6 לבידוד עובר בכיף. מיום ליום תחושת הבית מתגברת, הילדים נהנים להיזכר בכל הצעצועים שלהם, בונים מבצרים מקרטונים, עוזרים לפרק ארגזים ובעיקר מתענגים על כל הפינוקים שדדושקה ובבושקה הכינו במקרר. כיף שאורנה באה איתנו (בידוד רביעי שלה השנה) היא אחלה כח עזר :-)
מקווים לצאת מהבידוד עם התובנות, האופטימיות (והשיזוף) שצברנו ואגרנו בשנה האחרונה.
OneYearBreak הגיעה לסיומה. פעם הבאה two years break 😉
אם יש משהו שאנחנו יכולים ורוצים להמליץ לכל משפחה, זה לצאת לשנה מהקופסא, לצבור חוויות, להנות מרגעים, להכיר אחד את השני באמת וגם תרבויות ודרכי חיים אחרות. לצחוק (וגם לצעוק), להחזיק, לשחרר את הכבלים. לאהוב ולהיות נאהבים.
זה בהחלט מאתגר ולפעמים גם מתיש, אבל זה שווה הכל.
אם יש מישהי/ו שרוצה עוד מידע נשמח תמיד לספר ולהיזכר וגם לייעץ בהמון אהבה.
תיהיו בריאים. מאושרים וטובים אחד לשניה.
ניפגש בקרוב :-)
ועשו טובה, אם אתם מהמפרגנים שמקבלים את הפוסטים שלנו למייל, עשו טובה ותשלחו לנו מייל חזרה כדי שנדע שאתם רשומים. (אין לנו גישה לרשימה ואנחנו ממש ממש סקרנים להכיר אתכם גם).
